בן ציונה ומנחם. נולד בשנת תש"ח (1948) בכפר סבא. אחיהם הצעיר של שושנה ומאיר.
אריה גדל והתחנך בכפר סבא. למד בבית הספר היסודי "בר אילן" בעיר ולאחר מכן עבר לישיבת "נתיב מאיר" בירושלים.
כילד היה שובב, יש שאף כינו אותו "פרחח" כפי שסיפר לבני משפחתו, והיו לו חברים מכל רחבי כפר סבא. את רוב שעות היום בילה מחוץ לבית במשחק ובמפגש עם חברים.
משנות בית הספר היסודי ועד סוף התיכון היה חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא". הוא השתתף בפעולות השבועיות ובמפעלי התנועה הגדולים.
אריה התגייס לצה"ל ושובץ בחיל החימוש. לאחר השירות הסדיר המשיך לשירות קבע והתקדם בסולם הדרגות עד לדרגת רב-סמל ראשון (רס"ר). בתפקידו הבכיר היה אחראי על תחומי החימוש בכל רחבי המדינה, שבימים ההם נפרסה משארם א-שיח' ותעלת סואץ ועד רמת הגולן. הוא אהב את ההוויה הצבאית, את התפקידים שביצע ואת האחריות שהוטלה עליו.
בשנת 1973 נישא לבחירת ליבו לבנה. לבני הזוג נולדו שלוש בנות ובן: יפעת, שרון, אביעד ודפנה. בעקבות חילופי תפקידיו בצה"ל העתיקה המשפחה את מקום מושבה מדי כמה שנים: לאחר שהתגוררו במצפה רמון עברו לערד, לאחר מכן גרו בכפר סבא ולבסוף השתקעו בבאר שבע.
אריה היה בן זוג ואב מסור ואכפתי, חלם להעניק לאהוביו חיים טובים ובעצם חי את חייו למען ילדיו. הסיע אותם לאן שביקשו ותמיד היה נכון לסייע לכל אחד מהם. בתו שרון תיארה אותו כ"אבא הכי טוב בעולם".
במהלך השירות הצבאי נפצע אריה ובעקבות זאת שוחרר מצה"ל. הוא נאלץ לעבור ניתוחים ותהליך שיקום קשה וארוך.
בשנים הבאות עבד בבאר שבע ברשת "שק"ם" (שירות קנטינות ומזנונים), ניהל חנות רהיטים וכן ניהל את סניף "יד שרה" בעיר.
את רוחב ליבו הכירו כולם, לא רק רעייתו וילדיו. בהיותו איש של חסד ואוהב אדם, פתח את ביתו לכל דכפין: חברי המשפחה וחבריהם של הילדים הרבו להתארח אצלם, ואריה איתר חיילים בודדים ואירח אותם. בחגים אירחו עשרים ואף שלושים איש, בהם עולים חדשים שזה עתה נקלטו בעיר ואנשים עריריים שלא היה להם עם מי לבלות את ערב החג. את אורחיו הזמין לשבת עימו בגינה המטופחת עד השעות הקטנות של הלילה, ויחד עישנו סיגריות ואכלו בשר שנצלה על המנגל. לא היה לו שום עניין במעמד או ברדיפה אחר כבוד. מנקֵי הרחוב ומכובדי העיר כאחד, סיפרה בתו, כולם הוזמנו לשבת איתו, לאכול ולשתות בחברתו.
בלי להסס סייע כספית למי שנזקק. בני העיר כינו את ביתו "הבית של אברהם אבינו". במהלך ה"שבעה" הגיעו לבית המשפחה מנחמים שבני המשפחה לא הכירו וסיפרו שאריה עזר להם, הכווין אותם ותרם בלי לבקש כל תמורה, כי כל מטרתו הייתה עשיית טוב.
אף על פי שהיה אדם דתי והקפיד על קיום המצוות, היה פתוח לדעות אחרות ולכל הטיפוסים האפשריים. דת וסוגיות מגדר לא הובילו והנחו אותו אלא פנימיותו של אדם.
אהבת הארץ הייתה ערך חשוב עבורו, ולכך גם חינך את ילדיו. הוא התגאה במדינת ישראל.
אריה היה ממובילי המאבק להקמת "בית הלוחם" בבאר שבע – מרכז ספורט, שיקום ופעילות חברתית לנכי צה"ל ולבני משפחותיהם. כל אימת שהגיעו תורמים, היו קוראים לו לספר את סיפורו האישי ולשאת דברים על שיקום אנשים נכים ועל האופק והתקווה שאפשר לתת לאדם נכה במרכז שכזה. במהלך השנים גם השתתף במשלחות לחו"ל של נכי צה"ל.
אחד מתחביביו היה בניית דגמים של מטוסים ואוניות. לאורך השנים הוא הציב את הדגמים בבית, ואלה הצטברו והיו לתערוכה של ממש. כן אהב לאכול במסעדות ולטייל.
בשנותיו האחרונות חלה החמרה במצבו הבריאותי והוא נאלץ לשהות למשך תקופות ארוכות בבית החולים. אף על פי כן תעצומות הנפש שלו מנעו מהמחלה להפיל את רוחו, ולמרות כיסא הגלגלים ובלון החמצן הוא המשיך לטייל ולבלות.
אריה רוזנפלד נפטר ביום כ"ג בטבת תשע"ז (21.1.2017), זמן קצר לפני שמלאו לו שישים ותשע שנים. הובא למנוחות בבית העלמין בבאר שבע. הותיר אישה, שלוש בנות ובן, נכדים ונכדות, אח ואחות - ובעיקר, כדברי בתו שרון, השאיר אחריו מורשת ענקית.